ביסודו של החינוך הדמוקרטי נמצאת בראייתי תפיסה הרואה בכל ילד וילדה, בכל גיל, אדם ״שלם״, אשר סקרנותו המתמדת ללמידה ולהתפתחות מובילה אותו לבחירה, להתנסות, לקשר אנושי, למפגש עם תוכן מאתגר, ולצמיחה.
הגישה החינוכית הזו, המשלבת בין תפיסת החינוך הפרוגרסיבי מבית משנתו של ג׳ון דיואי, מנגנוני החינוך הדמוקרטי שעוצבו על ידי יאנוש קורצ׳אק ותפיסות בנוגע לילדות ולקשר עם מבוגר משמעותי מבית מדרשם של פסיכולוגים דוגמת היינץ קוהוט ודונלד ויניקוט, צמחה בעשורים האחרונים בישראל, החל מבית-הספר הדמוקרטי הראשון שהקים יעקב הכט בחדרה, והמשך בעשרות בתי-ספר דומים הפועלים כיום בארץ, ובהם בית-הספר הדמוקרטי בהוד-השרון.
האתגרים החינוכיים עימם מתמודדים בתי-ספר וצוותי-חינוך, הורים לילדים והילדים עצמם, הולכים ומשתנים כל העת, ובשנים האחרונות, בעיקר בשל התפתחויות טכנולוגיות, זמינות מידע, ונגישותם של טכנולוגיות ומידע לילדים עצמם, הופכים גם גדולים יותר ומורכבים יותר לכולנו.
בשל כך, בעוד אנו מקפידים להמשיך ולהציב את הקשר האנושי והסקרנות האנושית במרכז, חובה עלינו להמשיך ולבחון כל העת את תפיסתנו החינוכית ואת תרגומה לפדגוגיה ולפרקטיקות, על מנת להשאר רלוונטיים, משפיעים ומשמעותיים בתהליך החינוכי של הילדות והילדים השמים בנו את מבטחם.
בעיני, כאיש חינוך, שלושת הדברים העיקריים שעל בית-הספר אותו אני מנהל להעניק לילדים בעידן בו אנו חיים, הינם אוריינות שפתית וטכנולוגית, כישורי למידה (״ללמוד איך אני לומד״) וחוסן רגשי אל מול העולם ההולך והופך דינמי יותר ויותר.
אני בן 51, בן זוגה של שרון, פסיכולוגית קלינית, ואבא לאיה, אביתר ויותם, שלושתם בוגרי (חלקם עדיין לומדים) מסגרות חינוך הומניסטיות, בעלות תפיסת עולם חינוכית דומה לתפיסת בית-הספר שלנו.
גיא